דלג לתוכן העמוד

סרן גרשון דבמבם דובנבוים ז"ל

בן מלה ותנחום
נולד בפולין
בכ"ח באדר ב' תרפ"ז , 1/4/1927
התגורר ברחובות
שרת בחיל השריון, פלמ"ח - חטיבת הנגב
התגייס ב1943
נפל בקרב במבצע יואב
בכ"ג בתשרי תש"ט , 26/10/1948
במלחמת העצמאות
מקום נפילה: גשר דהריה
באזור דרום הר חברון
מקום קבורה: רחובות
הותיר: אם, אב ואח

נפל ליד דהריה במערכה על הנגב


מ.א. 0081269


בן 21 בנפלו

 

קורות חיים:

דובינבוים גרשון ("דבמבם") בן תנחום ומלה. נולד באפריל 1927 בבריסק שבפולין. בשנת 1935 עלה ארצה עם הוריו שהתישבו ברחובות. גרשון סיים את לימודיו בבית-הספר העממי והתחיל לעבוד בבית-מסחר כדי לעזור להוריו במצבם הדחוק. בן 15 הצטרף לגדנ"ע. משנת 1943 התגייס לפלמ"ח. סיים תחילה קורס מפקדי כיתות, ואחר כך של מפקדי מחלקות. השתתף עם חבריו לחטיבה בהעלאת מעפילים, בפיצוץ גשרים, ב"ליל וינגייט". בדצמבר 1947 הגיע בראש התגבורת הראשונה שנשלחה לנגב - מחלקה של פלמ"ח - ליד-מרדכי. זמן קצר אחר-כך נתמנה למפקד הפלוגה באזור זה. אזור זה נהפך במשך זמן קצר לאזור רווי הדמים ביותר בכל הנגב - מאז נמצא דבמבם תמיד בדרכים. ליוה שיירות שפילסו להן דרך לנקודת-הדרום המבודדת ומשמוקשו הכבישים - השקיע את כל מרצו וכוח המצאתו בחיפוש דרכים חדשות. הודות לכשרונו הארגוני הרב התגבר על הקשיים והקשר עם הצפון לא נותק. לא חס על עצמו ולא שם לב לדברי חבריו כי אסור לו, כמפקד אחראי לאזור, להסתכן בדרכים עקלקלות. הוא יצא מפני שלא יכל לעשות אחרת, אהב את החבריא והיה אחד מתוכה. נפצע קל באחד ממסעיו. אנשי הכנופיות פחדו מפניו והוא זכה בפיהם לכינוי "השד האדום של הדרום". הכריזו על פרס של 1000 לא"י למי שיתפוס אותו. השפעתו על אנשיו היתה עצומה, והם העריצוהו ממש. הופיע תמיד כדמות לוחמת ומחנכת
הוראותיו ופקודותיו נתקבלו על ידי החברים כדבר שאין לערער עליו. הם ידעו שאחרי הג'ינג'י אפשר ללכת בעיניים עצומות. הוא ידע למזג את התפקידים של החבר והמפקד, למרות שרוב החברים היו מבוגרים ממנו, היה הוא נחשב ל"אבא" של החברה.
הצטיין בקור-רוח בלתי-רגיל. ידע לחייך ולהרגיע ברגעים כשבליבו כירסם היאוש. ידע מה דלים הכוחות בנשק ובאנשים, מה מעטים הסיכויים להחזיק מעמד - ואף-על-פי-כן היה שופע עליצות: "תראו, חבריה, יהיה טוב". אימרה זו היתה שגורה בפיו. שבועות רצופים לא טעם טעם שינה. עיניו האדימו מרוב עייפות, אולם לא עלה על דעתו לבקש חופשה, כי ידע שאין די אנשים בנגב. פקודיו אהבוהו על פשטות הליכותיו, אומץ-רוחו ותבונתו. היה אהוב גם על חברי הקיבוץ, וביחוד על הילדים שהוקירו את "גרשון הג'ינג'י". תבע מעצמו יותר מאשר מאחרים. לכל מקום סכנה הלך בראש, אך בלי להבליט את עצמו. עם התקרבות החזית ליד-מרדכי הועבר מטה הפלוגה לגבר-עם. החלו הפגזות והפצצות מן האויר. הקיבוץ ביקש לפנות את הילדים מהנקודה המותקפת וגרשון הצליח לפרוץ דרך בלילה ליד מרדכי, בראש יחידת "חיות הנגב", ליד-מרדכי ולהוציא את הילדים - שכה אהבם - למקום מבטחים. "חמש דקות לפני השעה ה-12" כדבריו. כשהחמיר המצב ניסה שוב להגיש עזרה למשק המותקף, אולם הכוחות שברשותו לא הספיקו להדיפת הצבא המצרי. בחצות 23.5.1948 חדרו שמחה שילוני, מ"פ "חיות הנגב" וגרשון ליד-מרדכי, שם עמדו על חומרת המצב. הוציאו את הפצועים - 30 במספר - מהמצור במשורינים שעמדו במרחק רב מחוץ לגדר המשק. למחרת עזבו אחרוני המגינים את יד-מרדכי.
בהפוגה הראשונה בילה את חופשתו בבית הוריו. ושוב נקרא לפעולה. "אבל, אמא, פשוט מוכרחים ללכת" - השיב לאמו שהפצירה בו לא להסתכן יתר על המידה. קשה היה לו לעזוב את פלוגתו. קשה היה לפלוגה להיפרד ממנו.אך בקרבות "עשרת הימים" חייב היה לעזוב את פלוגתו שאותה חינך, ועודד אותה בתקופות הקשות ביותר. הוא קיבל פקודה לעבור לגדוד התשיעי.
גרשון, שהועלה לדרגת סרן, ירד עם יחידת משורינים לנגב והצטיין בפעולות רבות, בתכנון מדויק של המבצעים ובהעזה רבה. השתתף בכיבוש באר-שבע. בשעת פעולה בעורף האויב (פיצוץ גשר ליד הכפר דהריה לשם מניעת תגבורת מהמצרים) נפצע בקלע אנטי-טנקי, אולם לא חדל מלהדריך את אנשיו. הועבר לעורף, ולמחרת, ב-26 באוקטובר 1948, מת בבית-החולים ברוחמה. נקבר ברחובות. להנצחת זכרו קרא הקיבוץ יד-מרדכי לבתי-הספר שבמקום בשם "בתי-גרשון".
בעלון יד מרדכי מס' 9 נכתב: "שני בתי הספר אשר בהם יתחנכו דורות ילדינו, ייקראו מעתה על שמו של גרשון ויהא בזה משום עדות לקשר ולרחשי הלב שרחשנו לו בחייו. "בתי גרשון"- סמל הקשר וההערצה של ילדינו לגרשון. כזכר לאיש אשר מסירותו וגבורתו יהיו למופת לנו ולדורות הבאים.
המשורר אבא קובנר הקדיש לו שיר בספר שיריו "פרידה מהדרום".